גם שופטים חוטאים לפעמים

פורסם: 10/03/2014 ב-חוק ומשפט
תגים: ,

בימים האחרונים יצא לי לקרוא את הפוסט הנהדר של עו"ד דנה פאר בבלוג "משפט פשוט", שעסק בחמישה חטאי כתיבה בהם חוטאים עורכי דין. כמי שעוסקת בכתיבת תקצירי פסיקה וקוראת מאות פסקי דין בנושאים שונים מדי חודש, יש לי לא מעט להגיד גם על "חטאי הכתיבה" של השופטים, אבל בניגוד לדנה אינני באה לבקר את השפה המשפטית או התחביר בו עושים השופטים שימוש, אלא לעמוד על נקודות מסוימות במבנה פסקי הדין שהופכות לדעתי את החיים של ציבור העוסקים בעולם המשפט למעט יותר קשים.

1.כתיבת פסקי דין ארוכים מדי – פסקי דין רבים לוקים ב"אריכות יתר", שלא פעם היא בלתי מוצדקת ומרתיעה אפילו מהמחשבה לקרוא אותם. מי לדוגמה, יכול לחשוב על לקרוא פסק דין של 80 עמודים בסוגיה אזוטרית כמו שיערוך חוב כתובה או זכויות בשתילים של פרחי גלדיולה (סיפור אמיתי)? ברור שהאריכות נובעת פעמים רבות מפירוט הכרחי של עדויות וראיות כדי לשטוח את התשתית המלאה למקרה של ערעור לערכאה גבוהה יותר, אבל במקרים לא מעטים מדובר בפועל יוצא של גורמים אחרים שעליהם אעמוד בהמשך. מכל מקום, אפשר לקנא בזמנים בהם שופטים שנחשבים היום כאבות המשפט הישראלי כתבו פסקי דין קצרצרים ופשוטים מבלי לאבד כל ערך.

2.לא להפריד כמו שצריך בין חלקי פסק הדין – כל פסק דין מורכב מחלק עובדתי, המפרט את תולדות הסכסוך בין הצדדים והשתלשלות האירועים שהביאה אותנו עד הלום, חלק המפרט את טענות הצדדים ועמדותיהם בסוגיה, וכמובן החלק המשפטי בו מובאת הכרעת השופט. כדי שהטקסט יהיה יותר ברור לקריאה וכדי להקל על ההתמצאות בו, רצוי לשמור על הפרדה ברורה בין החלקים, במיוחד כשסטודנטים והעוסקים בתחום נאלצים לעתים קרובות לעבור על מסמכים רבים במהירות. רוב השופטים אכן שומרים על הפרדה ואף מציבים כותרות בפתח כל פרק המאפשרות לדלג מחלק לחלק ללא קושי, אבל אחרים לא מקפידים על כך ולכן נוצר מצב שעובדות מתערבבות בהכרעה והקורא נאלץ "לדוג" את הפרטים בקושי רב תוך מעבר תדיר קדימה ואחורה במסמך ולא מצליח להבין "מי נגד מי".

 3. רגע, אז מה אתה בעצם מנסה להגיד? בייחוד בפסקי דין ארוכים בהם מפורטות עדויות וראיות רבות, חשוב שהשופט יבהיר מה בדיוק הוא קובע כי אחרת ההכרעה נעלמת בסבך. ישנם שופטים שמודעים לבעיה, ומוסיפים בשולי כל פרק בחלק המשפטי של פסק הדין מן "סיכום ביניים" אותו ניתן לזהות לדוגמה במילים "מן המקובץ עולה" או "לסיכום נקודה זו", המסייע לקורא להבין את ההכרעה ולדעת במה להתמקד כשהוא עובר על הפרק עצמו. כן ירבו.

 4. התבלבלתם? גם אנחנו – תארו לכם את הסיטואציה הבאה: פסק דין בסכסוך בין 14 תובעים ל-20 נתבעים בעניין תחרות בין חמש עסקאות נוגדות במקרקעין. רוב הסיכויים שתתייאשו הרבה לפני שתגיעו לחלק המשפטי ותלכו לאיבוד בפירוט של השתלשלות האירועים, ההתכתבויות עם הרשויות, ההליכים הקודמים שנידונו בעניין וכו'. לכן, במקרים כאלה היה רצוי להימנע מלפרט טענות והליכים שאינם קשורים ישירות להליך הנוכחי ושאינם דרושים לצורך הבנת העניין וההכרעה, או לכל הפחות לעשות מעין פסקת סיכום המבהירה בכמה משפטים מה עומד להכרעה. שופטים רבים, אגב, עושים זאת דווקא בחלק המשפטי.

5. וחוזר חלילה – עניין נוסף שיש לו חלק באורך פסקי הדין, הוא הנטיה לחזור פעמים רבות על טענות וקביעות שכבר נאמרו ונכתבו. הרי פירטת כבר בחלק העובדתי מה טען התובע ומה טען הנתבע, מדוע לחזור על זה שוב ולבלבל את הקורא?

6. "אני מסכים, אבל…" – כל סטודנט מתחיל למשפטים או עורך דין עייף חולם לראות את צמד המילים "אני מסכים" בשולי פסק דין שנכתב ע"י הרכב של שלושה שופטים או יותר, המביע את הסכמתם של יתר שופטי ההרכב לחוות דעתו של השופט שכתב את פסק הדין העיקרי. עם זאת, לא פעם בוחרים שופטים שלא להסתפק בהסכמה פשוטה ומוסיפים הערות והארות שלדעתם חשוב להביא. "אני מסכים לחוות דעתו של חברי המלומד השופט ישראל ישראלי, אבל ברצוני להוסיף מספר הערות משלי", כותב השופט, ומוסיף עמודים על גבי עמודים של התפלפלויות שהרבה פעמים הן לא באמת נחוצות, אין בהן ערך מוסף וגם להן יש חלק באורך הבלתי נתפס של פסקי הדין. אז נכון שאי אפשר למנוע מהשופט להביע את דעתו בסוגיה העומדת על הפרק, אבל קורים מקרים שבהם ה"הערות" הללו מצטברות והדעה המשנית הופכת להיות ארוכה יותר מפסק הדין העיקרי שקבע את ההכרעה. אריכות יתר כבר אמרנו?

7. הרמב"ם היה אומר… – שופטים יקרים, סוד קטן –אף אחד כמעט לא קורא את 15 העמודים שאתם כותבים על המשפט העברי או המשפט המשווה, אז למרות שאי אפשר לדרוש שתחדלו מכך (בכל זאת יש לזה חשיבות מסוימת), לפחות תכתבו סיכומון קטן בסוף הפרק שיקל עלינו להבין איך בדיוק נוגעים הדברים לסוגיה שבמחלוקת.

 8.בהערת אגב ובבחינת למעלה מן הצורך – שופטים מסוימים בוחרים להכניס בהכרעה השיפוטית כל מני אמרות אגב שאינן קשורות להליך הנידון, שלא רק מקשות מאד להבין את ההכרעה אלא עלולות לסבך בעלי דין המעוניינים להסתמך על פסק הדין ועשויים להיתקל בקשיים שנובעים מאמרות האגב הללו.

9.פירוט יתר של התשתית הנורמטיבית – ברור שכדי להבין את ההכרעה, חשוב לדעת מה הבסיס עליו נשען השופט – סעיפי החוק הרלבנטים והפסיקה שעסקה בסוגיה הנידונה בעבר. למרבה הצער, קריאת פסקי דין מסוימים נותנת תחושה שהשופט (או העוזר המשפטי שלו) כתב עבודה סמינריונית מעמיקה ומקיפה במיוחד, שמכבידה משמעותית על הקורא שלא לצורך ומקשה עליו להתמקד בדברים החשובים או להבין את התשתית העומדת בבסיס ההכרעה.

 לסיכום, אין חולק שפסקי דין הם חומר הגלם שממנו ניזונים עורכי דין, סטודנטים למשפטים, השופטים עצמם וגם הציבור שמעוניין לדעת מה פסקו ומדוע באופן הברור ביותר. לפיכך, לא מוגזם לצפות שהם יהיו "ידידותיים למשתמש" במידה מסוימת. אינני מתיימרת לדעת את כל השיקולים העומדים מאחורי כתיבת פסקי דין באופן בו הדבר מתבצע (כגון שיקולי ערעור), אך אין ספק שכמו עורכי הדין, גם השופטים אינם מושלמים וגם הכתיבה שלהם טעונה שיפור בנקודות מסוימות.

* למען הסר ספק, כל האמור לעיל הוא בבחינת הבעת דעה בלבד ואין בו כדי לפגוע בכבודו של איש.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. דנה פאר הגיב:

    היי,
    נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך!
    גם אני רוצה לכתוב בקרוב פוסט על פסקי דין, וכמה מהנקודות שהעלית פה ממש עוררו בי השראה. 🙂
    אני אמשיך לעקוב אחרי הבלוג שלך. אשמח גם לצ'וטט מתישהו, אם בא לך. 🙂 מעניין אותי במסגרת איזה תפקיד את קוראת כל כך הרבה תקצירי פסיקה…
    אגב, סחתיין על האומץ. לרדת על עורכי דין זה דבר אחד. לרדת על שופטים, זה כבר הרבה יותר מפחיד… 🙂
    -דנה

    • lilachdan הגיב:

      לא ירדתי עליהם, נתתי להם ביקורת בונה! טוב נו, גם זה לא נשמע כל כך טוב… לשאלתך, אני עורכת תוכן באתר משפטי, אז אני נאלצת לקרוא המון (המון) פסקי דין ולתמצת אותם.

  2. אריאל דר, עו"ד הגיב:

    אכן, בעשרים השנים האחרונות התארכו פסקי הדין ללא הכר (וללא צורך). כשלמדתי משפטים, במחצית שנות הששים, נחשבו פסקיו של אגרנט לארוכים, היום – …
    לצערי, בנושא החזרות המיותרות, ניתן להאשים לא רק את השופטים. בסיכומים של ב"כ הצדדים ניתן לראות לא פעם חזרות מעייפות ומיותרות על עובדות וטענות, במעין "העתק" ו"הדבק" מתמשכים. מאחר שנתקלתי בכך גם בתיקים שנוהלו אצל שופטים חריפים ובקיאים, לא נראה לי שתמיד מדובר בחוסר אמון ביכולת השופטים.

    • lilachdan הגיב:

      ועדיין, נאה דורש נאה מקיים. בית המשפט פעמים רבות מבקר את הכתיבה של עורכי הדין וטוען שהוא נאלץ לקרוא הררי חומר, וגם כשעבדתי כמתמחה קיבלתי בחזרה ערעור שהגשתי לבית המשפט העליון בגלל שהוא היה ארוך מדי ונדרשתי ע"י השופט לצמצמו. לדעתי לפחות ב- 80% מהמקרים אפשר היה לכתוב את אותו דבר בהרבה פחות עמודים, אבל כפי שכתבת היו זמנים שגם פסקי הדין של אגרנט נחשבו ארוכים. מה יגידו עוד 20 שנה…

  3. […] מהם בנפרד. עניין נוסף שמפריע לי הוא אורכם של פסקי הדין, נושא שכבר כתבתי עליו בעבר אבל מתעצם במקרה זה בו פורסמו כל כך הרבה פסקי דין ארוכים […]

  4. […] דין ארוכים וסבוכים – בתחילת ימי הבלוג יצא לי לכתוב פוסט על "חטאי כתיבה" שעושים שופטים בפסקי הדין שלהם. אחד מהחטאים הרציניים, שאני בטוחה שכל סטודנט, מתמחה או […]

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s